שבת 22 במרץ 2025

האמת

בעוד שלושה חודשים אהיה בת שבעים ושלוש. אשה שגילה מעט יותר ממחצית גילי חדרה אל חיי רק על מנת להעליבני. באה, העליבה, הלכה. היא אולי אינה יודעת זאת, אך בזה הסתיים תפקידה בחייה אלה על פני האדמה, אלא אם כן ישנם עוד כמה אמנים שאמורים להפיק תועלת מניקוי הצנרת שהיא מיטיבה לעשות בזכות החזות או החזית של פניה הרציניים.

שכן הבוקר, בהליכת הבוקר הרגילה לאורך ז'בוטינסקי מאבן גבירול עד כיכר המדינה (אני נוהגת ללכת את המרחק הזה פעמיים בכל בוקר, הלוך ושוב, הלוך ושוב, כל כיוון לוקח 8 דקות) הצלחתי לראשונה למרר בבכי ברחובות תל אביב. לא בגלל שום תערוכה שסולקתי ממנה אלא בגלל הדבר הנורא שקרה לי כשאבי עזב אותנו ב-1970, ובגלל ביתה המלוכלך הטובע בבצק מטונף של אמי שהיה הרקע לחיי בין 1970 ליום מותה ב-4 ליולי 1990 ושקע כלשד בעצמותיי, עמיד בפני כל מירוק.

לבחורה הזאת יש כישרון מיוחד להמס את עמוד השדרה הנוקשה התקוע לכל אורך גופי שמנע ממני עד היום את מתת המירור בבכי ברחובות תל אביב. האמת העמוקה מני תהום היא אחת, ותמיד ידעתי זאת – האמת של העלבון האישי, הנרקיסיסטי, לא חלילה עלבונם של מי שמתיימרים להיעלב בשם אחרים, או בשם עקרונות, או בשם קבוצות, להוציא את הקבוצה הגדולה של היהודים שבשמה נכון ומותר להיעלב ולבכות בכל רגע ורגע. ויוצא כך שהעלבון היהודי ארוג במהודק בכל עלבון אישי, זה טבעו. ויש לעלבון היהודי אותה תכונת אמת שיש לעלבון האישי. וכל עלבון אישי גדל ותופח ויורד אל קרקעית האמת אצל יהודי.