• nurit david

אפריל-מאי 2020

חשבתי לסכם כמה מן הדברים בהם אני שקועה לאחרונה.

ראשית, סדר יומי הוא כזה: בבקרים אני מציירת עד סביבות השעה שלוש, ארבע אחר-הצהריים. לאחר מכן אני קוראת, רואה סרט או נחה. לאחר השעה שש אני לומדת יפנית כשעתיים-שלוש. אני לומדת דרך קריאת עמוד מספר בעזרת תרגום גוגל, מילונים ותכנה לזיהוי סימניות דרך ציורן על המסך. סימניות חדשות שאני פוגשת בספר, אני מעתיקה למחברותיי. במחברות רשומות עכשיו מעל 2400 סימניות, אני משערת שאני זוכרת כרבע מהן. לכל סימנית מוקדש דף ובו צורות הקריאה השונות, צירופים בהם היא מופיעה ופירושיהם. לאחר לימוד היפנית אני רואה סרטונים ביוטיוב, קוראת. כותבת מעט.

---

מזה זמן מה מנחה אותי שאיפה יומרנית לכתוב סיפור על מפגש בין יוסף חיים ברנר והסופר היפני נצומה סוסקי בלונדון בעשור הראשון של המאה העשרים. במציאות הם החמיצו זה את זה בשנה. סוסקי שהה בלונדון בשליחות הממשלה היפנית על מלגה דלה בשנים 1901-1903, ברנר היה שם מ-1904-1907 ובתקופה זאת ערך והדפיס את 'המעורר.'

על ברנר בלונדון טרם החל להוציא את המעורר, כותב יצחק בקון: "תקופה זו היא האפלה ביותר בחיי ברנר."

ואילו סוסקי כותב: "השנתיים ששהיתי בלונדון היו הקשות בחיי, בין האדונים האנגלים חייתי באומללות, ככלב מסכן שנקלע לעדת-זאבים."

---

הקריאה בברנר ועליו גלשה לקריאה על סופרים ומשוררים בני תקופתו, אנשים שכתבו בשפה שבה לא דברו, שפה מתעוררת שתחת עטם היתה לסדנה קדחתנית של המצאות. גיליתי את המבקר הנפלא דוד אריה פרידמן (1887-1957) באנתולוגיית מאמרים על ברנר שערך יצחק בקון, וקניתי את כל ספריו הזמינים – שלושה במספר. ספרו על ברנר "י.ח. ברנר / אישיותו ויצירתו" הוא ספרון דק דק-הבחנה, נועז ומרגש. יש לו גם מאמר נהדר על טשרניחובסקי בספרו 'עיוני שירה', שהביא אותי לקריאה במשורר גאוני זה, שהוא כארץ נרחבת ובית חרושת של מלים וצירופיהן.

---

ביפנית, לאחר שסיימתי את ספריהם של נאקאהרה שואיצ'י (חברי המת) ושל אמו אשיהארה קוניקו על האב / הבעל, הצייר ומעצב האופנה נאקאהרה ג'ונאיצ'י, מבצע שארך שנה וארבעה חודשים, קראתי ספרון קטן אודות מינאקאטה קומאגוסו, חוקר פטריות וטחב, כמו גם חוקר פולקלור, אוטודידקט, דמות יוצאת דופן (נולד באותה שנה בה נולד נצומה סוסקי – 1867, ותקופה מסוימת הם למדו במקביל באותה אוניברסיטה). את קומאגוסו גיליתי במוזיאון העיצוב 21_21 בטוקיו ב-2017, שם הוצגו רישומי פטריות נפלאים שלו (הוא הותיר כ-3000 רישומים כאלה).

---

טשרניחובסקי, שנולד שמונה שנים אחרי קומאגוסו, היה אף הוא חוקר ואוהד פטריות:

...וּמִשְׁפָּחוֹת שֶׁל פִּטְרִיּוֹת ׁשָׁם סַמְקָנִים וְיַרְקָנִים,

אַרְנוֹת נָאוֹת וְחֶמְאָנִיוֹת וּבַעֲדָיָו "מוּת הַזְּבוּבִים"

- "יִישַר כֹּחֲכֶם וִחְיִיתֶם, בּרוּכִים נִקְלִים כַּחֲשוּבִים!"

פֹּה הֵם חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם, חַיִּים שוֹקְטִים, חַיִּים קְטַנִּים... (קסמי יער, 1910)

---





רישומי פטריות של מינאקאטה קומאגוסו

סוסקי וברנר – עירוניים, נברוטים, מבקרי ושונאי-עצמם, רגישים כמיתרים מתוחים.

קומגוסו וטשרניחובסקי – גבריים, אנרגטיים, עצומי-כח וכובשים, שרי יער הקשובים לפטריות.

























שאול טשרניחובסקי 1875-1943

מינאקאטה קומגוסו 1867-1941

---

מסירותו של קומגוסו לפטריות, נבגים וטחבים ריריים, מלחמתו במשחיתי יערות ולאו דוקא בשל העצים הענקיים העתיקים כשלעצמם, כי אם בשל העובדה שהם מארחים את אותם "חיים שוקטים, חיים קטנים..." החוסים אצלם, מצאה הד במאמר נחמד שמצאתי "על מה חושבות פטריות?" (אורן הוברמן, כלכליסט, 2011) שבו למדתי על ה'תפטיר': רשת קורים סבוכה וענקית, תת-קרקעית, שהיא למעשה עיקר הפטריה, ובמאמר מייחסים לה יכולות מופלאות, כמו יצירת רשת קורים יעילה להשגת מזון שיכולה לשמש מודל חסכני ומפורט לתכנון רשת רכבות תת-קרקעיות (ניסוי בקוביות סוכר של טושיוקי נאקאגאקי) ואף משווים אותה לאינטרנט: "...התשתית הסבוכה שעליה יושבים כל הצמחים בעולם. ב־10 סמ"ק של אדמה אפשר למצוא 8 ק"מ של קורים כאלה... רשת הקורים הזאת לא רק מעבירה מזון וכימיקלים, היא גם רשת תקשורת חכמה ולומדת. כשמתבוננים אפילו בדגימות קטנות של הרשת הזאת, מזהים מיד תבנית מוכרת. כשמתפרסמים מדי פעם מיפויים גרפיים של שרתי האינטרנט, הם נראים בדיוק ככה. זה מסועף באופן בלתי נתפס, ואם ענף אחד נשבר הוא מוחלף במהירות בהצטלבות של צמתים אחרים. צמתים באזורים אסטרטגיים, שמהנדסי אינטרנט אולי יכנו נקודות חמות, הופכים עם הזמן לגדולים יותר, על חשבון מקומות שאין בהם פעילות, יש לקורים האלה יכולות חישה פרימיטיביות וכל קור יכול להעביר אינפורמציה לכל הרשת..." (דברי המדען פול סטמץ המובאים במאמר.)

מפתה לדמות את חיינו המנטאליים לתפטיר מחשבות תת-קרקעי, לח, תוסס ומסועף, החי באפלה.

---

לפני למעלה משבועיים קיבלתי מיאיר גרבוז קובץ דיגיטלי של ספרו החדש "בעברִי הרחוֹק צפויִים שִינוּיִים (כגוֹנִים וּכמוֹיִם)." ספר מסחרר שמשרטט תת-הכרה (חלום או סיוט) של השפה העברית. המצאות לא חסרות בו וחידושי לשון שמפרקים פירוק מולקולרי את תשתיתה התקנית ובו בזמן יוצרים תרכובות עם פוטנציאל של חומר נפץ. ­­­­­­­­­אחד האמצעים שהוא מרבה לנקוט בו הוא העלאה בריבוע של מרעין בישין, כמיטב המסורת היהודית, על-ידי הצלבת צרה בצרה כך שמתקבל אסון – "סומא עליהם לרעוד", "מחורבן הבית", "פני האנדרדור כפני הכלב", "לעניות דעתי המרודה." קראתי אותו עוד באותו ערב, אך מאז הוא השתכן בתודעתי, לא נותן מנוח, אם גם מרווה נחת.

כשחיפשתי בגוגל את שירו של טשרניחובסקי שציטוט ממנו מובא לעיל ורשמתי 'קסמי', גוגל, אולי ברוח גרבוז, הציע 'שיניים.' קסמי שיניים מקורם אמנם בעצי היער, אך ספק אם גוגל חשב על כך, נראה שפשוט הובל על ידי העברית. במשך השנים, גרבוז, כמו פיתח מנגנון התבטאות דומה שמתעלם ממטונימיות, מכך שהמלים נעוצות בדברים בעולם, וכמו באיזה סרט סלפסטיק נהנה לשחק את המפגר שמניח לעצמו ליפול ברשת הפיתויים וההטעיות המבוססת על מטבעות לשון או דמיון צלילי בשפה. מספר קודם שלו אני זוכרת: "שם הרי גולן משה דיין וגמבה" שמבוסס על עיקרון דומה למשחקי הלשון שלאמא שלי, שידעה מעט מאוד עברית, משמועה, משמיעה, ללא הפרעה של משמעות, היה קל יחסית ליצור, היא קראה למחנכת הראשונה של אחותי הגדולה המורה אורה, 'אורה חמורה', לחברתה של אחותי הקטנה גלית 'גועלית' (במלעיל) ולמתי כספי 'מה חיפשתי', ולא משום שהיה לה משהו נגד מי מהם, הצלילים פשוט משכו אותה בלשון. והיו גם מקרים אחרים שאופיינו דווקא בחירשות לצלילים והתגרו במשמעות תוך משחק פשוט בהפכים כמו רופא השיניים 'חיים גרוס' שהפך ל'מוות גרוס', וגם כלפיו לא היתה לה כל תלונה. אצל גרבוז: "משל ממה הדבר שונה?" "אפשר לומר כל דבר ומתוך כך כבר ייצא שום דבר," "שכחו מאין באתם," "פסל ומסכה תעשה לך."

עם זאת, בספר הנוכחי הכתיבה עבתה והעמיקה ("...הבדיחה בוששה להגיע" או אולי, כצפרדע המפורסמת, הוא דילג כל כך הרבה בחלב הבדיחות עד שנוצרה חמאת שירה), התגבשה לכלל "תורה" (ספר תִפְלות?) המנמקת את עמדתו של הצייר לאורך השנים ובכך יוצרת מחדש באופן פעיל את עברו. שורשיה מגיעים, כך נדמה לי, אל אותו עבר של תחיית העברית שבו אני מבוססת עד צואר בימים אלה, כשההומור והבדחנות הם כמכושים ומעדרים חרוצים שנוטלים חלק בחקלאות של השפה, או לחילופין, כסכינים ואזמלים מלהטטים שעושים בה כירורגיה. בשם הספר המלה 'עברי' מנוקדת רק חלקית, כך שייתכן שיש כאן יומרה לא רק לשנות את עברו של הכותב, כי אם גם את העִבְרי הרחוק – להצטרף אליו במפעל בניית העברית, כך שחידושיו ישתרגו בחידושיהם של חלוצי השפה, אם לא בגובה הצמרות, כי אז כאותו תפטיר פטריות נמוך וחכם החי חיי טפילות שוקקים ויצרניים בסביבת השורשים.

קרקע משותפת שממנה ניזונים ואותה מזינים היא הנחת יסוד אצל גרבוז, אולי יותר מאשר אצל אמנים אחרים, הוא נותן ולוקח בנדיבות. לספר כולו, על שיריו ורישומיו, יש ניחוח של "גווייה מצוינת", המשחק הסוריאליסטי שבו "סומא" על המשתתפים לצייר בלי לראות, לכתוב בלי להבין.

באחרית הדבר הנהדרת גרבוז כותב: "כך נדמה לעתים שמעצמי לא נותר לי דבר" ואי אפשר שלא להיזכר בשורה המרטיטה של טשרניחובסקי: "אֲנִי – לִי מִשֶּלִּי אֵין כְּלוּם..." בשיר שמסתיים בקידה לאנדרטאות (פסלים, פסילים) של שבעת גיבוריו הנערצים. טשרניחובסקי היה עובד אלילים ידוע אך באופן מפתיע גם אחרית הדבר של גרבוז מבקשת לאפשר "ולו מסיבות ספונטניות לחלוטין, לפסילים ולמסכות, למכשפים ומכשפות, לבקר במחשבותינו ולשבש חלק ממהלכיהן..."

---

וכאן מתבקש לשוב ליפן שאיש לא יודע לומר בברור לכמה אלים (קאמי) היא סוגדת, יש האומרים שמונה מליון, וקראתי באיזה מקום שלמיינם דומה לניסיון למיין כאוס. מקדשים מכל הסוגים והגדלים צצים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, אך בלי נביאים מוכיחים בשער ואולי אף ללא אמונה. אני מכורה בחודשים אלה לערוץ יוטיוב שמעלה מתוך שליחות חינוכית ולמטרות תיעוד, מופעי-עם יפניים, שמתרחשים מעשה שביומיום, פעם פה ופעם שם, זה מאות בשנים. אלה אירועי-פולחן, המציינים חגים חקלאיים עונתיים ומועדים מזדמנים, לאחרונה ניתן היה אפילו לראות טקסי תפילה לגירוש המגיפה. הם כוללים מופעי ריקוד המכוונים להנאת האלים ונקראים 'קגוּרה' (מילה הבנויה מן הסימניות 'קאמי' והנאה). אצל מאסאו יאמאגוצ'י, במאמרו על תרבות התצוגה היפנית, קראתי: "תצוגת חפצים בפני האלים היא תמיד של פסאודו-אובייקט... מוסכם שהאלים, הקאמי, אינם מקבלים או אינם מעריכים, דברים אמיתיים, רק תוצרים של מלאכה." אחד הדברים המרתקים בסרטונים אלה הוא צמיחתם של תוצרי המלאכה הנהדרים – קיפולי נייר, חבלים קלועים, תלבושות ואביזרים שאין כמותם למוזרות וליופי, מסכים מאולתרים מודפסים בצורות ברורות ואמיצות, מסכות – בטבע, בין הרים ויערות. מדובר בקבוצות קטנות, מקומיות, של רקדנים ונגנים חובבים העולים וצצים בעיקול הדרך, מרחוק, מגיעים ליעדם, מקימים מקדש מעט לרגע, מתופפים, רוקדים, שרים, ואז מתקפלים וכמו דבר לא היה. החגיגיות, שהיא העלאת המשקל הסגולי והערך הנומינלי של יחידת זמן, זו, שכה חסרה במקומותינו, מועצמת מהתזמון המדויק, מן הארעיות ומן הדגש על שטיחות, על מלאכת כפיים. כמו נפתח לרגע כיס ביער ושב ונעצם.






nurit david​